מפלצת הדחיינות, מכירים אותה?
נראה שדחיינות זו בעיה גלובלית, עוד לא נתקלתי במישהו שלא נאבק בה בתחום כזה או אחר.
אבל אתם יודעים, "צרת רבים - נחמת טיפשים". זה שכולם ככה לא עוזר לנו.
הדחיינות באה בשלל פעילויות שאנחנו לא עושים.
לסיים לכתוב משהו, לקבוע תור לרופא, להתחיל לעסוק בספורט, לקבוע זמן איכות עם הילדים או בן/בת הזוג, להירשם ללימודים ואני יכול להמשיך עד שיגמרו התווים המותרים לפוסט. לכל אחד יש את העניין שלו.
יש המון שיטות מעולות "לטפל" בדחיינות, בחרתי הפעם לכתוב על אחת יותר אישית ופחות תפעולית.
כשאנחנו ניגשים או אפילו חושבים על משימה, ישר ההימנעות מתחילה להרים את ראש.
לפעמים המחשבה על ביצוע הפעילות מעוררת בנו תחושות שלא ממש כיף שהן בסביבה כמו פחד, דאגה, חוסר ודאות ושלל תופעות שלא בא לנו עליהן. מה שקורה בפועל זה שהדחיינות היא תכלס מנגנון הגנה, יש לה כוונה טובה בסך הכל. אם אני לא ניגש לעבודה - בום, מצב הרוח משתפר, לא צריך להתעסק עם האיכסה הזה עכשיו ולטווח הקצר מגיעה הקלה וטוב לי.
הבעיה מתחילה בטווח הארוך. כשנמנעים מלבצע משימות שוב ושוב העולם לא שוכח אותן, הן לא באמת נעלמות. ההגשה תגיע, הפרויקט צריך להסתיים, עורקים בגוף ממשיכים להיסתם, השותפים לחיים ממשיכים להתבאס עליך והקריירה ממשיכה להיתקע. לא הכל ביחד חלילה (אני מקווה), אבל כמו עם כלב שמשתין לכם בסלון - פעם פעמיים, לא נורא אבל אם לא תעשו עם זה משהו, תגורו בבית מסריח
הימנעות מביצוע משימות, פשוטות וענקיות כאחד מגיעה ממקום הרבה יותר עמוק ומורכב מ"סתם לא בא לי על זה עכשיו". ככל שנתבונן יותר ונשאל את עצמנו שאלות כדי להבין למה אנחנו בוחרים לא לעשות מה שצריך, כך יהיה יותר קל לגשת לבצע אותן. זה לא פשוט ולא פתרון פלא, אבל זה תהליך חשוב.
הנה כמה שלבים שיכולים לעזור:
שלב ראשון:
שימו לב לתחושת ההתנגדות שנוצרת בגוף כשצריך לעבוד על משהו. כשעולה הצורך לבדוק משהו בטלפון, לפתוח טלוויזיה או לעשות משהו אחר שיסיח את הדעת מהעבודה האמיתית, תעצרו רגע, תבלו כמה דקות עם תחושת ההתנגדות, נסו להבין למה היא שם. מה היא מנסה להגיד? למה היא בכלל באה דווקא עכשיו כשצריך לעשות משהו חשוב? האם זה פחד מהצלחה? מכישלון? חוסר הודאות? יציאה מאיזור הנוחות? מה היא רוצה?
שלב שני:
שאלו את עצמכם מה המחיר? את מה אני הולך.ת לדפוק בהמשך? האם לא לעבוד עכשיו באמת שווה את זה?
מה יקרה (או לא יקרה) אם המשימה הזו לא תתבצע? מה יקרה (או לא יקרה) אם היא כן?
שלב שלישי:
חשבו על צ'ופר שתתנו לעצמכם אם תסיימו את המשימה. זה יכול להיות משהו טעים לאכול, 5 דקות שוטטות בטלפון, הפסקת קפה. מה שתרצו. אבל את הצ'ופר תקבלו רק אחרי הביצוע
שלב רביעי והכי חשוב:
שמרו על ערנות ומודעות לתחושת ההימנעות. אל תילחמו בה.
השיטה שלי קצת הזויה אבל עובדת לי, מוזמנים להסתלבט חופשי: אני מדמיין את הדחיינות כמו מפלצת קטנה ורעשנית שבאה לעשות בלאגן. היא נראית כמו הכלאה מוזרה בין קוקר ספנייל למיניון. כשהיא באה ורוצה להוריד אותי מהעבודה, אני אומר לה שלום ומבקש ממנה לשבת בכסא לידי. ממש מדמיין באופן ברור את הייצור הזה יושב בצד לידי בחוסר נוחות וזועף. אחרי מספיק זמן של פוקוס לרוב היא מתעצבנת והולכת לבד. היא אפילו היתה פה כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, נראה לי שהיא בחוץ עכשיו הורסת דברים במטבח.
הרעיון הוא לקבל את תחושת ההימנעות, להבין שהיא שם, וכל פעם שהיא באה לבקש ממנה בנימוס ללכת ולחזור ביום אחר. תודו, מתי ניסיתם בפעם האחרונה לדחות את הדחיינות?
ממליץ לתרגל את ארבעת השלבים, אפילו לתת למפלצת הקטנה שם ולשים לה קערת מים בצד...
ואם משהו פה שימושי, תחשבו כמה דברים מדהימים תוכלו לעשות אם נעבוד יחד פעם בשבוע?
שלחו הודעה, יהיה כיף.
*בתמונה: סיפרתי לאביגיל (בתי האהובה) על המפלצת וביקשתי ממנה שתצייר לי אותה. יצא שונה ממה שדמיינתי אבל גם זו מתקבלת :)
